בישראל הוכרז מבצע "סופה במדבר" ב 17 בינואר 1991. ב 18 בינואר 1991, היינו אמורים לחגוג לבתי מסיבת בת מצווה. במקום זאת, חברתי דליה מרוז ז"ל, יצרה איתי קשר והזמינה אותי להגיע לטלוויזיה החינוכית לתעד את התגייסותה של התחנה, מהיום למחר, לשידורים חיים לאורך כל היום. או כפי שדליה אמרה לי בטלפון: את לא יודעת מה נעשה כאן, בואי מהר עם המצלמה!
כמובן שלקחתי מיד את המצלמה והגעתי לתחנה. לאורך כל הנסיעה שלי לרמת אביב, הכבישים היו ריקים. כולם הסתגרו בבתים עם החלונות שהודבקו עליהם סרטי סלוטייפ והחדר האטום. בכלי התקשורת כל הזמן הדריכו איך ומתי מותר להשתמש במזרק אטרופין. נחמן שי, שהיה דובר צה"ל, הרגיע אותנו בשתיית מים. הייתה תחושה של לכידות ציבורית. כולנו באותה סירה. חשש רציני ללוחמה ביולוגית.

​

הגעתי לתחנה ושם כולם עסוקים, רצים, בהרבה חדרים עושים חזרות. המון אמנים מהשורה הראשונה התייצבו בתחנה לתרום את חלקם בהרגעת העם.

​

תסריטאים הגיעו לכתוב תכניות מעכשיו לעכשיו. שם, ב"אולפן פתוח" שנפתח גייסו את קובי מידן להגיש את התוכנית הראשונה. אחרי כן צרפו את ארז טל, שזו הייתה הופעתו הראשונה בטלוויזיה כמגיש. מפיקים, עורכים, במאים, תחקירנים, צלמים, מנהלי אולפן, עורכי VTR, תפאורנים, בוני אביזרים, ציירי תפאורה, עוזרי הפקה, מלבישות, מאפרות, נהגי מוניות, ועוד... כולם התגייסו בחדוות יצירה.

​

התחלתי לתעד כל דבר שסביבי. עברתי מחדר לחדר. מאולפן לאולפן. לא הכרתי אף אחד, אבל הרגשתי שיש פה היסטוריה. עם התודעה הזו, הבנתי שזו מלחמה של אנשי התקשורת. הם החזית של המלחמה הזו. ביכולתם להרגיע וביכולתם לגרום לחרדה. והם עשו מאמצים גדולים בהרגעה.

​

עם התודעה הזו, פניתי לגל"צ. בתיה שושני ז"ל קיבלה את פניי במאור פנים. תחושת האחדות שררה גם פה. גל"צ אוחדו עם רשת ב', להקל על התושבים לזפזף בין התחנות. התקופה הייתה אחרת. 

​

אחד הדברים שהייתי עדה להם בגל"צ היה בואו של הרב הראשי להכשיר את הגל השקט עבור אוכלוסייה הדתית והחרדית, על מנת שיוכלו להשאיר את הערוץ הזה פתוח בשבתות, למקרה חירום.

​

כשאני מביטה על התיעוד באותה התקופה, אני לא יכולה שלא להשוות לתקופת הקורונה. כמה השתנינו.

התיעוד הזה מוקדש לזכרה של דליה מרוז ז"ל